החלטה בתיק בע"מ 7499/13

1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 10.10.2013 (עמ"ש 48890-02-12, השופטים י' ענבר, י' שבח ו-ש' שוחט), אשר דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו מיום 9.2.2012 (ת"ע 110630-04, השופטתו' פלאוט).

רקע עובדתי וההליכים עד כה

2.        המבקש והמשיב הם אחים. אח נוסף שלהם נפטר זה מכבר. אמם נפטרה באוגוסט 2004, לאחר התמודדות עם מחלת הסרטן (להלן: המנוחה). אביהם חלה במחלת אלצהיימר בשנת 1999 והמנוחה שימשה כאפוטרופוסית על גופו בהתאם לצו בית משפט משנת 2002 ועד לפטירתה.

3.        ביום 26.9.2002 ערכה המנוחה צוואה בפני שני עדים - עו"ד רם נועם והגב' דבורה אונר (להלן: העדים לצוואה), ובה ציוותה כי רכושה יחולק באופן הבא: 50% למשיב, 40% לתשעת נכדיה (שלושה מכל אחד מבניה) בחלקים שווים ו-10% לצדקה. למבקש היא לא ציוותה דבר, בציינה כי הדבר נעשה במכוון "לנוכח התנהגותו הבזויה כלפי וכלפי אביו" (להלן: הצוואה). את הצוואה הפקידה המנוחה בידי אחיינה, שהעבירה למשיב לאחר פטירתה.

4.        ביום 12.10.2004 הגיש המשיב בקשה לקיום הצוואה, וביום 11.11.2004 הגיש המבקש התנגדות לקיומה לבית המשפט לענייני משפחה. המבקש טען כי דין הצוואה להתבטל מחמת עושק, כפייה והשפעה בלתי הוגנת על המנוחה. לטענתו של המבקש, בסמוך לשנת 2000 חלה התדרדרות במצבה של המנוחה שהביאה אותה לידי תלות מוחלטת במשיב ובאשתו. המבקש טען כי המשיב ואשתו ניצלו את מצבה הבריאותי של המנוחה, השפיעו עליה בצורה לא הוגנת, הפעילו עליה לחצים והביאו להרחקתה מהמבקש. בנוסף, במהלך הדיונים בפני בית המשפט לענייני משפחה, העלה המבקש טענות בדבר העדר כשרותה של המנוחה לצוות במועד שבו נערכה הצוואה, בשל מחלתה, ולפיכך מינה בית המשפט לענייני משפחה מומחה מטעמו, פרופ' נוי, כדי לבחון שאלה זו.

5.        מנגד, טען המשיב כי המנוחה הייתה אדם עצמאי לחלוטין, וטיפלה לא רק בעצמה אלא גם באביהם החולה של הצדדים. הוא הוסיף, שטענותיו של המבקש באשר לכושרה ולעצמאותה של המנוחה נבחנו ונדחו במסגרת בקשה שהגיש המבקש בשנת 2002 למינוי אפוטרופוס לגופם ורכושם של אביהם ושל המנוחה (להלן: הבקשה למינוי אפוטרופוס). המשיב הסביר כי הרקע לבקשה זו היה שבשנת 2000 פרץ סכסוך בין המנוחה למבקש, לאחר שגילתה כי המבקש החתים את אביהם (שהיה חולה באלצהיימר) על תצהיר בדבר הענקת ביתו (ששימש למגורי המנוחה) במתנה לו. בעקבות סכסוך זה, כך הוסבר, הגישה המנוחה תביעה כנגד המבקש לביטול המתנה, ואילו המבקש הגיש את הבקשה למינוי אפוטרופוס.

6.        ביום 9.2.2012 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התנגדותו של המבקש לקיום צוואת המנוחה, ובהתאם לכך הורה על מתן צו לקיומה וחייב את המבקש בהוצאות המשיב בסך 30,000 שקל.

7.        בית המשפט לענייני משפחה קבע תחילה כי המנוחה הייתה כשירה לעריכת הצוואה, בהתבסס על חוות דעתו של פרופ' נוי, המומחה מטעמו. פרופ' נוי חיווה דעתו, לאחר שעיין ברישומיה הרפואיים של המנוחה, כי אין כל עדות לבעיה נפשית או קוגניטיבית אצל המנוחה סביב מועד עריכת הצוואה, וכי נראה שהמנוחה הייתה אישה דעתנית באשר לטיפולים שניתנו לה ועל כן "לא ניתן לקבוע כי המנוחה לא הייתה כשירה לערוך צוואה במועד הנדון". בית המשפט תמך קביעתו זו גם בראיות רבות נוספות, ובהן ההתרשמויות שנכתבו על ידי רופאי המנוחה בתיקה הרפואי וכן קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בבקשה למינוי אפוטרופוס, כי המנוחה היא "אישה צלולה" שאינה זקוקה לאפוטרופוס. שנית, קבע בית המשפט קמא כי הצוואה לא נערכה בעקבות השפעה בלתי הוגנת, וזאת על בסיס התרשמותו שהמנוחה הייתה עצמאית ולא תלויה במשיב, ודאי שלא באופן בלעדי. בית המשפט לענייני משפחה התבסס בהקשר זה על עדויותיהם של אחיינה של המנוחה ושל שכנתה שהעידו על עצמאותה ועל קשריה עם אנשים אחרים. שלישית, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי המשיב לא נטל חלק פעיל בעריכת הצוואה, בהתייחס לעדויותיהם של העדים לצוואה ושל המשיב, שאף התיישבו זו עם זו. רביעית, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי צוואתה של המנוחה הייתה הגיונית מנקודת ראותה, בשים לב לכך שמהעדויות עלה כי בשנת 2000 חל משבר עז ביחסיהם של המנוחה והמבקש שהביא את המנוחה להגיש תביעה כנגדו.

8.        בית המשפט לענייני משפחה העיר כי לא ראה מקום להרחיב באשר לעדים שהביא המבקש מטעמו, מאחר שלא מצא אותם רלוונטיים להכרעה בסכסוך, נוכח העובדה שתיארו בעדויותיהם את יחסיהם של המבקש והוריו עד לשנת 2000, היינו כשנתיים קודם למועד עריכתה של הצוואה (ולא בסמוך למועד עריכתה).

9.        על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. ביום 10.10.2013 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על יסוד תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לאחר שקבע כי פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה מנומק ומפורט היטב. למעלה מן הצורך, הוסיף בית המשפט המחוזי כי בית המשפט לענייני משפחה בחן בקפידה את הנסיבות שסבבו את מועד עריכתה של הצוואה ואת כשירותה של המנוחה על פי המבחנים שנקבעו בפסיקה, וכי כלל טענותיו של המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים שאין מקום להתערב בהם.

10.      ביחס לשאלה שעורר בית המשפט המחוזי ביוזמתו (בדיון שנערך בפניו ביום 21.11.2012) - כיצד תשעת הנכדים הנהנים על פי הצוואה והאפוטרופוס הכללי לא צורפו כצדדים להליך על ידי אף אחד מהצדדים - קבע בית המשפט המחוזי כי הנושא בא על פתרונו שעה שכל הנכדים הגישו הצהרות לפיהן עניינם יוצג כראוי על ידי בא כוח המשיב והם מותירים את ההכרעה בעניין לשיקול דעתו של בית המשפט. בכל מקרה, כך ציין בית המשפט המחוזי, משנדחה הערעור, נשמרו זכויותיהם של הנכדים במלואן.

בקשת רשות הערעור

11.      בקשת רשות הערעור שלפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שאישר את פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המבקש, שאינו מיוצג במסגרת הבקשה, מעלה בה שלל טענות כנגד התנהלותו של בית המשפט לענייני משפחה והכרעותיו. בתוך כך, מלין המבקש על כך שבית המשפט לענייני משפחה התעלם, לטענתו, מהעדים שהביא מטעמו כמו גם מתמונות שצירף להתנגדותו ומצביעות לשיטתו על טיב היחסים בינו לבין הוריו, ובפרט על יחסיו המצוינים עם אמו המנוחה. המבקש טוען כי גרסתו לפיה המשיב הוא שהסית את המנוחה כנגדו וניצל את חולשתה לטובתו נטענו על ידו עוד בתצהיר שהגיש במסגרת בקשתו למינוי אפוטרופוס משנת 2002 והוכחו בסופו של יום כנכונות, בבחינת סוף דבר מעיד על תחילתו. לפיכך, סבור המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את טענותיו.

12.      המבקש חוזר על טענותיו כפי שהועלו בפני בית המשפט לענייני משפחה ובפני בית המשפט קמא. ביחס לטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מציין המבקש כדוגמה כי הוא אב לשישה ילדים, ולא לשלושה בלבד, ולפיכך העובדה ששלושה מילדיו "הועלמו מהצוואה" מהווה גם היא אינדיקציה להשפעתו של המשיב "שהשכיח מליבה" של המנוחה את שלושת נכדיה הנוספים. כמו כן, מעלה המבקש שלל טענות כנגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה, ובכללן  טענות כנגד חוות דעתו של המומחה, פרופ' נוי, וטענות כנגד ההסתמכות על  עדויותיהם של העדים מטעם המשיב (עדויותיהם של העדים לצוואה ועדות אחיינה של המנוחה).

13.      לבסוף, מעלה המבקש טענות גם כנגד קביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה הגשת הצהרותיהם של הנכדים הנהנים פתרה את הקושי שהיה כרוך בדיון בהתנגדות מבלי שהנכדים והאפוטרופוס הכללי היו צד להליך. לשיטת המבקש, מתן הצהרותיהם של הנכדים אשר לא היו מעורבים בהליך כשנה לאחר מתן פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה וכן העובדה שהאפוטרופוס הכללי אף לא נתן דעתו להליך הם פגמים מהותיים שנפלו בהליך.

דיון והכרעה

14.      לאחר בחינת הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיב.

15.      כידוע, בקשות רשות ערעור בגלגול "שלישי" נבחנות על-פי אמות המידה המחמירות שנקבעו בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה) ולפיהן רשות ערעור תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים לבקשה, או כאשר הימנעות מכך תגרום למבקש עיוות דין חמור.

16.      בענייננו, המבקש כלל לא טען כי בקשתו עומדת באמות המידה להענקת רשות ערעור נוספת, ולמעשה, כבר מטעם זה ניתן היה לדחותה. עם זאת, בשים לב לכך שהמבקש אינו מיוצג, ראיתי לבחון, לפנים משורת הדין, האם התקיימו בבקשתו אמות מידה אלה. לאחר שעשיתי כן, הגעתי לכלל דעה כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. הבקשה מהווה למעשה מעין "ערעור נוסף" על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, וזאת בהתייחס להכרעות במחלוקות עובדתיות, התלויות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה ואינן מצדיקות מתן רשות ערעור (בכל הנוגע למערכת היחסים של המבקש עם הוריו, מידת תלותה של המנוחה במשיב והשפעתו עליה וכן שאלת השפעתו ונוכחותו של המשיב במועד החתימה על הצוואה). על כך יש להוסיף כי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה נבחנו ואושרו על ידי בית המשפט המחוזי.